יש מי שרואה את חשיבותו של ציון גבוה יותר. אני רואה את החשיבות ביכולתו של ערן להעריך את הידע/יכולת שלו. בשיחה ביני לבין ענת התברר שיש מבחנים שהוא מתכונן אליהם ברצינות ויש מבחנים שלא. הוא יודע מתי הוא יודע, אבל היא רוצה שהוא ילמד בכל זאת. כשהמשכנו לדון בנושא הגענו לכך שענת תמיד חששה ממבחנים והיתה צריכה ללמוד הרבה לקראתם. גם היום, כאדם בוגר, היא עדיין נלחצת לפני בחינות ואינה סומכת על עצמה. את חוסר הביטחון שלה היא "מלבישה" היום על בנה ומעבירה אליו את החולשות שלה! מה חשוב יותר - ציון הגבוה בחמש נקודות או חיזוק הביטחון העצמי?!
אחד החלומות העיקריים שלי קשור לחינוך: ללמד מודעות בביה"ס - מודעות ליכולות האמיתיות שלנו, לנקודות החולשה שלנו, לדרכים לשיפור עצמי ולהשפעה שיש לנו על הסביבה ולהיפך. ללמד את התלמידים, ללמד את המורים, ללמד את ההורים. אתם מצליחים לדמיין את זה? מודעות כחלק ממערכת השעות?! זה חלום גדול מאד, אני יודעת, אבל כמו כל משימה גדולה, גם את החלום הזה אפשר להתחיל בקטן, בבית למשל.
ומה חשוב לתת לילדים? האם חשוב ללמד אותם מתמטיקה, אנגלית, תנ"ך, היסטוריה, ביולוגיה ואזרחות? כן, חשוב. אבל, יש משהו שהוא חשוב יותר ובעיני זו צריכה להיות אחת המטרות המרכזיות של החינוך בביה"ס ובבית כאחד: לתת לילדים כלים לגלות את עצמם ולאפשר להם להיות מי שהם. לא מי שאנחנו רוצים שהם יהיו, לא מי שאנחנו חושבים שהם צריכים להיות, לא מי שאנחנו רצינו להיות, אלא מי שהם.
אני מאמינה שנתקלתם במשפט: "עכשיו תעשה מה שאנחנו אומרים לך. כשתסיים את הלימודים / צבא / אוניברסיטה ו/או כשתהיה עצמאי תוכל לעשות מה שאתה רוצה. עכשיו אנחנו מחליטים בשבילך. אנחנו יודעים טוב יותר ממך מה אתה צריך." אפילו כשאני רק כותבת את המשפט הזה הבטן שלי מתכווצת. כהורים וכמורים אנחנו צריכים לתת לילדים כלים לגלות את עצמם ולאפשר להם להיות מי שהם - עכשיו. אחר כך, אחרי שמכבש החינוך והנורמות ימעך את ניצני העצמיות הייחודיים, אחר כך יכול להיות מאוחר מדי!
אחת ההבנות המשמעותיות ביותר שנפתחתי אליהן במסעי הרוחני, היא ההבנה שכולנו חלק משלם: כל אחד מאיתנו הוא חתיכה מפזל ולכל חתיכה יש את המקום הייחודי שלה. לכל ילד יש את היכולות המיוחדות לו, את הכישרון האישי (נקרא לו "יתרון יחסי") לצד החולשות המאפיינות אותו. אם אדם מכיר את חולשותיו, מאזן אותן, מגלה את יתרונותיו היחסיים ומוציא אותם לפועל - רק אז הוא מגיע אל מקומו הנכון בפזל. רק אז הוא מרגיש אושר, סיפוק ושלווה ורק אז הוא תורם לחברה את תרומתו המרבית. אם נחכה עד לסיום התיכון / צבא / אוניברסיטה אנחנו עלולים כבר לאבד את הייחוד שלנו ולהיטמע במקום לא לנו.
בערוץ שמונה הוקרנה תוכנית שעסקה בצחוק. בתוכנית הוזכר מחקר שמצא שילדים צוחקים כ-300 פעם ביום ומבוגרים כ-17 פעמים בלבד (ואני מכירה מבוגרים רבים שצוחקים פחות מ-17 פעמים ביום, אם בכלל). ברור שקיימות סיבות רבות לירידה בכמות הצחוק, אבל אני מתעקשת לחשוב שאחת הסיבות העיקריות היא איבוד הזהות העצמית האמיתית.
אבל לא רק ל"יכולות" צריך לתת כבוד, גם ל"חולשות"! אם האם טובה במתמטיקה והבת שלה מתקשה בפעולות שנראות בסיסיות, האם היא אמורה להתאכזב? האם היא אמורה לכעוס? אם האב הוא ספורטאי מחונן, אבל בנו מגיע אחרון בריצת 100 מטר, האם הוא אמור לכעוס עליו? ואם הבן מתקשה בקריאה בגלל לקות למידה כלשהי? מה אז? האם ההורים צריכים לכעוס עליו? ללחוץ עליו? להתבייש בבנם? "ואני קיבלתי בקלות רבה מדיי כמובנת מאליה את הדרך, שבה הגדירה אותו מערכת החינוך. עצלות קראו לזה, וגם אני. כעסתי עליו במקום להקשיב לו. רבתי איתו במקום לבדוק את הקשיים שלו. ניסיתי להכריח אותו לעשות דברים שהוא לא היה מסוגל, והגברתי את התסכול שלו. חיפשתי אותו בכל פינה כששיקר ואמר שאין לו שיעורים, כדי שלא יצטרך להתעמת מול הבלתי אפשרי מבחינתו. הוא לא היה מסוגל להסביר מה קשה לו, אני לא הייתי קשובה לאפשרות, שהוא פשוט לא יכול" (דבריה של אמא לבן דיסלקטי, מתוך כתבה שפורסמה בידיעות אחרונות).
כן, אנחנו אמורים ללמוד לקבל ולאהוב את הילדים שלנו כמו שהם, עם היכולות שלהם ועם החולשות שלהם. ואם קשה לילדים בתחום כלשהו, ואם זה חשוב, נעזור להם. אבל מתוך הבנה לקשיים שלהם, בלי כעס ולא על מנת לסיים חמש יחידות בהצטיינות!
במשך שנים הייתי "ילדה טובה", שמביאה גאווה להוריה, מוריה וחבריה. אבל, פה ושם התגלו מרידות קטנות, כמעט בלתי מורגשות, שהפכו למרידות גדולות יותר, שהפכו לדרך חיים אחרת, שונה מזו שציפו/קיוו ממני. אנרגיה רבה השקעתי ואני עדין משקיעה, מדי יום, ב"הסרת המעיל"*. אנרגיה נוספת אני משקיעה בגילוי העצמי האמיתי שלי, שנחשף מתחת למעיל. היום אני מנסה לצעוד בדרך שלי, בדרך הייעוד שלי. אבל למרות העבודה הרבה הדרך עדיין אינה כולה "שלי" ואני עדיין מחליקה ממנה לעיתים, לנתיבים לא לי.
ואם כשהייתי ילדה היו אומרים לי שזהו מעיל ושצריך להסיר אותו? ואם הייתי מגלה את עצמי מוקדם יותר? ואם הייתי מתחילה לצעוד בדרך הייעוד שלי בגיל צעיר יותר?
* המעיל = מושגים וזהויות שהוטבעו בנו ע"י ההורים והחברה, כולל שם, מספר, דת, לאום, מסורת ושורה של כללי התנהגות מקובלים. דברים אלה הם חומרי הגלם שמהם בסופו של דבר התגבשה האישיות שלנו. עם השנים מעיל זה ממשיך להתפתח על ידי הוספת עוד ועוד טלאים. את הביטוי למדתי מכתביו של ניסים אמון.
המאמר לקוח מגיליון מס' 10 של "ברומו של איזון" - רוחניות בחינוך.
שרית יעקב - עורכת ומוציאה לאור את "ברומו של איזון", ירחון אינטרנט למודעות עצמית ורוחניות - http://www.e-zoon.co.il.
מרצה למחשבים ומנחה סדנאות למודעות עצמית. 054-7712686. sarit@e-zoon.co.il
מרצה למחשבים ומנחה סדנאות למודעות עצמית. 054-7712686. sarit@e-zoon.co.il
